אור בקצה היער

תקציר:
שרה וינשטיין לבית חייט נולדה בשנת 1935 בעיירה סטפן שבפולין, היום באוקראינה, לבנימין ומרים, ולה חמישה אחים ואחיות. בספטמבר 1939 כבשה ברית המועצות את סטפן, ושני אחיה הגדולים של שרה גויסו לצבא האדום. ביולי 1941 כבשו הגרמנים את העיירה והמשפחה ברחה והסתתרה בכפרים, עד שנתפסה והוכנסה לגטו שהוקם. "צעדנו כמה ימים, עד שהגענו לגטו. היינו שם שנה ורבע. המבוגרים יצאו לעבוד במילוי שקי פחם, והילדים נשארו בתוך אולם ענק. היינו ארבעה ילדים וזוג הורים. אחיות שלי עבדו באיסוף עלים וניקיון שירותים, ואני הצטרפתי לעבודות ובזכות זה קיבלתי עוד פרוסת לחם או עוד מנת מי מרק. הייתי בסך הכל ילדה בת 5.5" כך סיפרה שרה בעבר ל'יבניתון'. כשנה לאחר שהגיעו לגטו, הוברחו על ידי חבר של אביה של שרה, פופיל. זאת לאחר שבנו, שעבד כשומר בגטו, סיפר לו על הכוונה לרצוח את כל היהודים שחיו בתוכו. הוא הביא אותם לביתו, אולם לאחר מספר שבועות התגלה הדבר על ידי האוקראינים, שפרצו לבית. "הם אמרו לכולנו לשכב. אמא נשכבה עליי, כיוון שהייתי הכי קטנה. את פופיל ואישתו הרגו ראשונים. אחר כך ירו גם באמא. הם הציתו את הבית וברחו. אני נפצעתי מאוד קשה, שמעתי אותם מדברים וצוחקים. אבא ראה שהאש מתחילה להתפשט, הסתכל החוצה וראה שהם אינם ואז צעק 'ילדים, מי שחי שיקום ויברח', אף אחד לא זז. כולנו היינו בהלם, מפויחים מהשריפה ועם ריח מזעזע, שמלווה אותי עד היום הזה. הוא עבר אחד אחד והזיז, מי שנותר חי קם" סיפרה שרה. היא ניצלה מהטבח וברחה, יחד עם אביה, אחיה ושתי אחיותיה אל היער. הם לקחו איתם גם את גופת האם, שם כרו את קברה בידיהם. שלוש שנים הם חיו ביער, חפרו בידיהם שוחות, ריפדו אותן בעלים ובלילות התכסו בעלים ובענפים. בכל תקופת ההסתתרות ביער לבשה שרה רק את אותה השמלה, שנדבקה לגופה והפכה קטנה עליה בכמה מידות. באחד הימים יצאה לחפש אוכמניות ביער ונרדמה ליד אחד העצים, כשחזרה גילתה שכולם עזבו את המקום והיא נותרה לגמרי לבדה. "ילדה בת 6.5 בודדה ביער, שיש בו דובים, זאבים ונחשים. לא ידעתי לאן לברוח ומה לעשות, החלטתי שאני חוזרת לעץ ומחבקת אותו, הוא ישמור עליי"

עותקים