טוביה פרידמן – צייד נאצים

בין הארכיונים שטופלו לאחרונה בספרייה מצוי גם הארכיון של צייד הנאצים טוביה פרידמן, המכיל שפע חומרים על פעילותו של פרידמן נגד פושעים נאצים, על מגעיו עם אישים ומוסדות ברחבי העולם, ועל מפעלו לתיעוד והשואה והנצחתה במסגרת המכון שהקים בחיפה, עיר מגוריו

כרטיסיית הפושעים הנאצים של טוביה פרידמן

​במסגרת פרויקט של הספרייה הלאומית מוקלדים בימים אלו תכנים של ארכיונים רבים לצורך הנגשתם לציבור הרחב. בספרייה מצויים מאות ארכיונים של אישים, מוסדות וארגונים.

בין הארכיונים שטופלו לאחרונה מצוי גם הארכיון של צייד הנאצים טוביה פרידמן (2011-1922), המכיל שפע חומרים על פעילותו של פרידמן נגד פושעים נאצים, על מגעיו עם אישים ומוסדות ברחבי העולם, ועל מפעלו לתיעוד והשואה והנצחתה במסגרת המכון שהקים בחיפה, עיר מגוריו.

​דומה שהציבור הישראלי לא שמע את שמו של טוביה פרידמן (1922-2011) בלי התואר שהוצמד לו תמיד, "צייד הנאצים". פרידמן, שהלך לעולמו בינואר 2011 והוא כמעט בן 89, נולד בעיר ראדום שבפולין. באוגוסט 1940 נשלח למחנה עבודה, נמלט ממנו ושב לראדום. באביב 1941 נכלא בגטו בעיר יחד עם שאר יהודי העיר. עד ראשית קיץ 1944 שהה טוביה פרידמן במחנות עבודה. ביוני 1944 הוא נמלט ממחנה העבודה שהוא שהה בו וניסה להצטרף לפרטיזנים, בעודו מסתתר בבית קברות. בנובמבר 1944 לכדו אותו הגרמנים והתכוונו להוציאו להורג כפרטיזן. פרידמן הצליח להרוג את שומרו ושוב לחמוק מן המוות.

הצבא הרוסי נכנס לראדום בראשית 1945. זאת הייתה הזדמנות לטוביה פרידמן לנסות לממש את שאיפתו הגדולה, לנקום בנאצים. הוא מצא דרך להתגייס למשטרה הפולנית, בזהות בדויה, וכך הגיע לעיר דנציג, כקצין חקירות פולני. פרידמן פעל במרץ ללכידת נאצים, חקר רבים ודאג להעמדתם לדין. ב-1946 החליט פרידמן להתפטר מהמשטרה הפולנית ולעשות את דרכו לארץ-ישראל.

פרידמן הגיע לווינה, שם התוודע למוסד לעלייה ב' ולפעילות של ארתור בן-נתן, שגייס אותו לפעולות חקירה ומעקב אחר נאצים. לפרידמן היה עניין מיוחד לאתר נאצים שנטלו חלק בגירוש ובהשמדה של היהודים בעיר הולדתו ראדום. הוא הצליח ללכוד את קונרד בוכמאייר, קצין אס.אס. שהתעמר ביהודי ראדום, ולאחר מכן גם את קצין האס.אס. איכרד שייגל, ששלח יהודים מראדום למחנה ההשמדה טרבלינקה. פרידמן פעל בווינה במשך שנים אחדות הוא הצליח לאתר שורה של פושעים נאציים ומביא למעצרם ובמקרים מסוימים גם למאסרם לתקופות משמעותיות. באותה תקופה הוא גם סייע לפעילות הרכש והסיכול של "ההגנה" במרכז אירופה.

ב-1952 טוביה פרידמן עלה ארצה. במשך שנים אחדות הוא ניהל סניף של "יד ושם" בחיפה, אך פוטר מעבודתו עקב רצונו לתת קדימות לאיתור נאצים ולכידתם בעוד שארגון "יד ושם" ביקש לעסוק בעיקר בזיכרון, בתיעוד ובהנצחה.

וכך, ב-1957 הקים פרידמן בעיר מושבו חיפה את "המכון לדוקומנטציה בישראל לחקר פעולות הפושעים הנאציים". עד מותו של פרידמן, הוא עסק, דרך המכון, בתיעוד, בהוצאה לאור וכן בניסיונות לאתר פושעים נאציים וללחוץ על מדינות להעמיד לדין את מי שנודע שנטלו חלק בפשעי הנאצים.

מקום מיוחד בפעילותו של פרידמן היה למאמציו להביא ללכידתו של אדולף אייכמן. פרידמן עסק בכך עוד בשנותיו בווינה, בעידודו הנמרץ של ארתור בן-נתן, כשהצליח להשיג תצלום עדכני של אייכמן. לאחר מכן היה לפרידמן תפקיד חשוב ביצירת לחץ ציבורי לעיסוק בעניין אייכמן וכן בניסיונות לאתר את מקום מחבואו. פרידמן אסף חומרים רבים על מי שהיה האחראי על ביצוע תכנית "הפתרון הסופי", ולימים מסר את החומרים למשטרת ישראל. פרידמן היה פעיל מאוד ביצירת מודעות תקשורתית לקיומו של אייכמן ולאפשרות לאתר אותו ולהביאו לדין. בתחילה הוא סבר שאייכמן נמצא בכוויית, והביא לפרסום מאמרים בעיתונות שהעלו את האפשרות הזאת. המידע היה אמנם שגוי, אבל פרידמן החל לקבל פיסות מידע. אחת מהן דיברה על כך שאייכמן נמצא בארגנטינה. המידע הגיע אליו במכתב מאת תושב ארגנטינה, גרמני יהודי למחצה בשם לותר הרמן, שנרדף בשעתו על-ידי הנאצים. לאחר מאמצים של פרידמן, ובחלוף זמן, החליט "המוסד" לטפל במידע שהגיע דרך לותר הרמן. הפרטים התגלו כמדויקים ותרמו לפסיפס שהחל להצטייר בפני אנשי המודיעין הישראליים, שבסופו של דבר לכדו את אייכמן בארגנטינה.

אמנם עיקר פעולותיו של טוביה פרידמן ללכידה של נאצים ולהעמדתם לדין היו בשנים שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה, בעת שהיה בווינה ועבד עם ארתור בן-נתן, עם "המוסד לעלייה ב'", עם "ההגנה" ועם צייד הנאצים שמעון ויזנטל, אך פרידמן דאג כל ימיו שהציבור בארץ ובעולם יהיה מודע לאפשרות ולצורך החיוני לפעול מעשית נגד פושעים נאציים שיש סיכוי לאתרם ולהעמידם לדין.

טוביה פרידמן כתב אוטוביוגרפיה, "הצייד", שתורגמה לחמש שפות. הוא מסר את ארכיונו הענף למשמרת נצח בספרייה הלאומית בירושלים, שאיתה ועם מנהליה עמד בקשר במשך השנים. פרידמן אף הרצה בספרייה הלאומית על סיפורו האישי בשואה ועל עבודתו כלוכד נאצים. ארכיונו העשיר בחומרים, כולל בין השאר אינדקס של פושעים נאצים, חומרים רבים על אדולף אייכמן, שפע קטעי עיתונות מהארץ ומהעולם והתכתבות עשירה ומגוונת של פרידמן עם אישי ציבור ישראליים ועם דמויות חשובות בעולם. הארכיון משקף את המידה שבה הוא הקדיש את עצמו לעניין האחד שהיה בעיניו החשוב מכל: לכידתם של פושעים נאציים כל עוד הם עדיין מתהלכים חופשיים בעולם.

שני הדפים ששרדו את שריפת הספרים בגרמניה הנאצית

במאי 1933 יזם שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס את שריפת הספרים הגדולה בברלין. שני דפים חרוכים ששרדו את השריפה מצאו את דרכם לירושלים, אל אוספי הספרייה הלאומית

Bundesarchiv, Bild 102-14597 / Georg Pahl / CC-BY-SA 3.0

שריפת הספרים בברלין של מאי 1933 זכורה ודאי לרבים – בטח אם הם בוגרי מערכת החינוך הישראלית – כאחד מרגעי המפתח של ראשית המשטר הנאצי בגרמניה. רגע סמלי שמפתה לדמיין כרמז מטרים למה שעוד יקרה במהלך שתים עשרה שנות השלטון הנאצי. רגע שזוכרים בזכות הציטוט המפורסם של היינריך היינה שנאמר יותר ממאה שנה קודם לכן.

1
דיווח על שריפת הספרים בברלין, מתוך העיתון "דבר", 11 במאי 1933

אומנם, שריפת הספרים בכיכר האופרה בברלין לא היתה היחידה מסוגה. אך סביר להניח שאדם בעל תודעה היסטורית מפותחת שהיה במקום היה מזהה את סמליותה. אדם כזה אכן היה שם: המוציא לאור ראובן מס.

קוראי הספרים מביניכם ודאי יזהו את השם, משום שההוצאה שייסד מס עודנה פעילה, ואפשר למצוא את ספריה בחנויות הספרים גם היום. זוהי אחת מהוצאות הספרים הוותיקות ביותר שעדיין פועלות בארץ, וראשיתה בהוצאה שהקים מס בברלין עוד בשנת 1927. בחנותו שבגרמניה יכלו הקונים למצוא עיתונים עבריים, ספרים בעברית וכמעט כל דבר דפוס עברי שיצא לאור בארץ ישראל, בפולין, בארצות הברית או במקומות אחרים. מס התפרסם בהקשרים נוספים גם לאחר עלייתו לארץ ישראל, שאליה הגיע כבר ב-1933. הוא היה אחד המתיישבים היהודים הראשונים בשכונה הירושלמית טלביה, שעיקר תושביה היו אז ערבים. בנו, דני מס, היה מפקד שיירת הל"ה ונפל באותה היתקלות מפורסמת בדרך אל גוש עציון. בעקבות זאת, כיהן ראובן מס עצמו במשך שנים רבות בתור יו"ר ארגון "יד־לבנים" ועסק רבות בהנצחת הנופלים.

1
עיתון "הארץ" מדווח על פתיחתה מחדש של הוצאת הספרים של ראובן מס בירושלים, 21 במרץ 1934

אין פלא אם כן, שאדם שהרוויח את לחמו מעיסוק בספרים מאז שהיה בן 21, הבין היטב את משמעות המעמד האיום. לכן, הגיע מס במיוחד לכיכר האופרה כדי לצפות בשריפה הגדולה, שדבר קיומה פורסם מראש על ידי שופרי התעמולה של המפלגה הנאצית. כשדעכו הלהבות שהאירו את שמי העיר, ניגש מס אל ערימת השיירים של עשרים אלף הספרים שהועלו על המוקד. הוא שלף משם שני דפים חרוכים, ארבעה עמודים בסך הכל, מתוך ספר אחד כתוב גרמנית. שני דפים שלא התכלו לחלוטין – כמעט מתבקש לכנות אותם אודים מוצלים מאש.

1

1

כאמור, מס עלה לארץ זמן קצר אחר כך, עוד ב-1933. נראה שהבין שמצב היהודים בגרמניה עוד עשוי להדרדר משמעותית, ושהנחישות הנאצית לא תיעצר בהשמדת ספרים. עם עלייתו לארץ העביר את שני הדפים שהציל מן האש למשמורת בבית הספרים הלאומי, הספרייה הלאומית. לראובן מס בהחלט הייתה תודעה היסטורית מפותחת. הדפים נשמרו במעטפה שעליה כתב מי שניהל אז את הארכיון של הספרייה, אברהם יערי: "ניתנו על ידי מר ראובן מס, שלקחם מהשריפה בעצם ידיו".

1
המעטפה שבה שמורים הדפים השרופים עם כתב ידו של אברהם יערי

בחלוף השנים, העמודים פשוט שכבו שם. למעשה ניהול ורישום הארכיונים בספרייה הלאומית החל רק בערך באותן שנים. כך מצאו את עצמם העמודים הללו בתוך אוסף פריטים שנקרא בשם המסקרן "קובץ פריטים שונים", עם עוד שורה ארוכה של כתבים וחפצים שלא התאימו בדיוק לאוספים הקיימים בספרייה. מעבר לכך, הדפים השרופים הם תעלומה. טובי המומחים והחוקרים של הספרייה ניסו לפענח מאיזה ספר נשרו הדפים – ועד כה לא הצליחו במשימה. אפשר להעריך שמדובר בספר שעוסק בפסיכואנליזה, או בחינוך מיני, נושאים שנחשבו "יהודיים" והיו ראויים לשריפה בעיני הנאצים. אך אין בידינו זיהוי מדויק של הספר שהושמד לפני יותר משמונים ושש שנים במרכז ברלין. אולי אתם תצליחו לזהות?

עדכון: רבים פנו אלינו עם השערה סבירה בנוגע לטיבו של הספר. אפשר להעריך בסבירות גבוהה כי מדובר בספר "Sexualpathologie" שכתב הרופא והסקסולוג היהודי־גרמני מגנוס הירשפלד. הירשפלד היה אחד מחלוצי חוקרי המיניות בעולם ומראשוני המאבק הלהט"בי לשוויון זכויות. הוא ייסד את המכון לסקסולוגיה בברלין, שמספרייתו לקחו הנאצים את רוב הספרים שנשרפו באותה שריפה מפורסמת של ה-10 במאי 1933. אתם מוזמנים להעיר כאן בתגובות ולהוסיף ניחושים טובים יותר.

כתבות נוספות

כך שרד הספר של עגנון את ליל הבדולח

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

כך הציל סרן אייזיק בנקוביץ את עולם הספר היהודי

 

 

"שלא ייגמר לעולם" – התוספת הקטנה שיצרה לחן גדול

כיצד הוביל פתק בן ארבע שורות לגילויו של אחד מהשירים המוכרים ביותר בתולדות הזמר העברי?

חנה סנש

"ועוד חוויה אזכור, חוויה יהודית. ערב אחד נזדמנו לכפר במחיצתה של פרטיזנית אחת. בהופעה על סף חדרנו נדהמתי – הכרתיה! בימי הילדות הרחוקים נתרועענו ושיחקנו יחדיו… תוך כדי שיחה בינינו נפתחו הלבבות ונתגלה הסוד: שכולנו יהודים אנו. הלבבות פעמו בחוויית-התגלות ומשהו קדוש ירד וצנח על הערב. היא גוללה בפנינו דף ייסורים שותת-דם של יהודים בגולה ואנו, שתחילה חשבתנו לקצינים בני עם-ניכר, הבאנו לה את בשורת הארץ הנבנית.

"חנה הייתה מזועזעת בחוויית פגישה זו. לאחר יום-יומיים מסרה לי למשמרת את שירה בן-ארבע השורות, שפרפורי נפש נשרפת בלהבה קדושה נגנזו בה, הלא הן השורות המתחילות במלים: אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות…"*

 

השיר "אשרי הגפרור" בכתב ידה של חנה סנש

 

הפתק בן ארבע השורות נמסר למשמרת לידיו של ראובן דפני, חבר קיבוץ עין-גב, שותפה לצניחה של חנה סנש על אדמת יוגוסלביה. דפני, ששרד את המשימה, חזר ארצה בחלוף כמה חודשים.

על השאלה כיצד נתגלגל הפתק לארץ ישראל לא מצאתי תשובה ברורה. בספרו "כמו קול של הלב: סיפור חייו ויצירתו של דוד זהבי" טוען מוטי זעירא כי דפני הוא זה שהביא את הפתק ארצה. בתוכנית הטלוויזיה "על הדשא" בהנחיית אליהו הכהן נטען כי הפתק הגיע "על ידי שליח", ואילו עופר גביש טוען כי הפתק נמסר לטייס בריטי ומשם בדרך לא ברורה התגלגל הפתק לידיו של גיורא סנש – אחיה של חנה סנש.

בין כך ובין כך, מוסכם על הכול כי בסופו של דבר הגיע הפתק ובו השיר לידיו של יצחק טבנקין שעמד בראשות הקיבוץ המאוחד. זה מסר את כתב היד למשה ברסלבסקי שהיה העורך של כתב העת "מבפנים" – כתב העת של הארגון, בבקשה לפרסמו. ברסלבסקי עיין בכתב היד וטען שמי שאחראי לכתיבת שורות אלו ודאי השאיר בכתובים יצירות נוספות.

הוא פנה לשדות-ים – קיבוצה של חנה סנש, והפציר בחברתה לראות את חדרה. שם, באותו החדר, מצא ברסלבסקי ארגז מאובק ובו היו מחברות ויומנים בכתב ידה של סנש. טרם צאתה לשליחות, העתיקה סנש שירים שכתבה למחברת שנשאה את הכותרת "ללא שפה". היא ארזה את המחברת במעטפה והפקידה אותה בידי חברתה הטובה עוד מימי נהלל מרים יצחקי-פרגמנט. על המעטפה חתמה: "הגר" – שמה העברי המושאל לתקופת שליחותה. בין השירים,  הופיע שיר קצר, בן חמש שורות בסך הכל – "הליכה לקיסריה", בתחתית השיר נכתב: "קיסריה, 24.11.1942".

 

 

ברסלבסקי, איש קיבוץ נען, העביר את הטקסט לחבר קיבוץ אחר – דוד זהבי שמו. "בנען, היה חברנו משה ברסלבסקי", סיפר המלחין דוד זהבי בתוכנית הרדיו "פגישות עם… דוד זהבי" משנת 1968, "והוא שהביא לי את המילים עוד בכתב ידה. השיר דיבר אליי מאוד מאוד וכתבתי לו את המנגינה הזו."

 

תווי השיר "הליכה לקיסריה" בכתב ידו של המלחין דוד זהבי (ארכיון דוד זהבי, MUS 0128 A 013)

 

 

לשיר קדמו גרסאות שונות, בהן גרסה שמילותיה: "אֵלִי, שֶׁלֹּא יִפָּסֵק לְעוֹלָם / הַחוֹל וְהַיָּם / זִמְזוּם הַמַּיִם / בְּרַק הַשָּׁמַיִם – / הָאֱמוּן בָּאָדָם." אדוה פלגי, מנהלת בית חנה סנש ויו"ר עמותת חנה סנש, שלחה לי סריקה של צילום דף מיומנה של סנש ובו הנוסח הראשוני. הנוסח שאותו בחרה סנש לכלול במחברת השירים "ללא שפה" הוא זה המוכר שהולחן בהמשך.

 

גרסת השיר המופיעה ביומנה של חנה סנש. אוסף חנה סנש בספרייה הלאומית

 

ובכל זאת, מילה אחת קטנה מבדילה בין הטקסט שכתבה חנה סנש לטקסט שהלחין דוד זהבי – המילה "אלי"; סנש כתבה "אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם", וזהבי הלחין "אֵלִי, אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם".

במאמר "חנה סנש: 'אלי אלי' לדרך היווצרותו של שיר עם" טוען אהרון קומם כי "המשמעות המיוחדת מוצעת בשורת הפתיחה, שהיא החשובה ביותר בשיר: 'אלי, אלי, שלא יגמר לעולם'. הנימה האישית מודגשת על-פי החזרה על המילה הפותחת, שהיא המילה החשובה בשיר: מיד בפתיחה מוצב האל, ועימו האני, הפונה אליו. עם זאת, הביטוי הפותח 'אלי אלי' הנדמה כה אישי וספונטני, נסמך על פסוק ידוע: אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהלים כב, ב), היחיד במקרא בו נשנית מלת הפתיחה 'אלי'."

 

השיר "הליכה לקיסריה" בתוך המחזה "הסנה בוער" על חנה סנש מאת אהרון מגד (שלהי שנות החמישים, אוסף מאיר נוי לזמר העברי)

 

זהו אינו המקרה הראשון שבו מלחין נוטל לעצמו חירות לשנות סדר מילים בשיר, להכפיל או להשמיט מילים. עם זאת, הבחירה של זהבי להכפיל את מילת השיר הפותחת, משמעותית במיוחד ומעניקה פרשנות נוספת לזו המקורית.

החזרה הכפולה של המילה שאליה נלוות קפיצה אוקטבית גדולה (אוקטבה הוא מרווח מוזיקלי בין שישה טונים ושמונה מדרגות צליל) יוצרת מעין תחושת זעקה, ובמילות הביאור "מצודת דוד" על המילים "אלי אלי" בתהלים: "כפל המילה כדרך הקוראים והצועקים, כמו 'ענני השם ענני' (מלכים א, יח)." מעבר לקפיצה המרווחית המפתיעה, תכונה מוזיקלית בולטת אחרת היא הכיווניות העולה של המנגינה שנבנית אט אט במילים: "החול והים / רשרוש של המים" עד להופעת הצליל הגבוה ביותר בשיר במילה "שמים".

על ההתאמה שבין המילים ללחן כתב קומם: "זהבי קלט את משמעות המילים והטעים אותן ברגישות נדירה. קודם כל בכך שכתום השיר מבקשת המנגינה לחזור על עצמה, ובכך היא מדגישה את אינסופיותם של השיר והתפילה, המתמודדים כביכול עם אינסופיותו של האל."

 

 

זהבי העיד שכתב את השיר במהירות: "זו הייתה הטיוטה הראשונה והאחרונה של השיר." במכתב שעותק שלו מצוי בארכיון דוד זהבי במחלקת המוזיקה כותב דוד זהבי לאמה של סנש קטרינה סנש:

"נען, 7.12.76. לקטרינה סנש, השלום והברכה! רב תודות לך על הספר שקיבלתי ממך כי שמה של בתך חנה מעורר בי תמיד רגשות עמוקים. ולא סתם-אלא מפני שאחד השירים היפים ביותר שכתבתי בימי חיי הוא השיר 'הליכה לקיסריה' ואודה על האמת, בשעה שהלחנתי את השיר תוך כדי כתיבתו זלגו עיני דמעות (סלחי לי על הסנטימנטליות). השיר האהוב על תושבי ארצנו יופץ גם ברחבי העולם. יש גם אומרים כי הוא השיר היפה ביותר בין שיריי. ושוב – מודה לך מקרב לב ובהוקרה עמוקה. דוד זהבי. ידוע לך בוודאי כי לשיר הזה יש עבודים רבים אחרים".

 

מכתב מאת דוד זהבי אל קטרינה סנש (ארכיון דוד זהבי, MUS 0128 E 085)

 

בחודש מרחשוון (בדיוק באותו החודש שבו סנש הוצאה להורג שנים קודם לכן) של שנת תשל"ח הלך דוד זהבי לעולמו. במכתב ששלחה אמה של סנש לאלמנתו של זהבי כתבה: "חיפה. 31.10.77. למינה זהבי שלום. הזדעזעתי עמוקות לשמע מותו של דוד בעלך [מחוק: למרות שידעתי שהוא לא הרגיש טוב בזמן האחרון]. המכתב שכתב לי לפני כשנה נגע ללבי ואני שומרת אותו כמזכרת יקרה. המנגינה שחיבר לשיר 'אלי אלי' הייתה כעין קשר נפשי ביננו. אני משתתפת באבל הכבד שלך, משפחתך ושל הקיבוץ. מי יודע כמוני מה זה לאבד בן-זוג יקר. אין אני מנסה למצוא דברי נחמה ביודעי שאינם. אבל זכרי שבעלך היקר העשיר את עמנו בשירים רבים של יפוג ליחם וזכרונו 'לא ייגמר לעולם'. בברכה, קטרינה סנש".

 

מכתב מאת קטרינה סנש אל מינה זהבי (ארכיון דוד זהבי, MUS 0128 H 030)

 

"מה בעצם חורץ את גורלו של שיר?" תהה אליהו הכהן, "מדוע שיר אחד מתפשט ונשאר ונשמר ושיר אחר נעלם? האם המילים הן הגורם הדומיננטי? האם זו המנגינה? או בימים של אמצעי הקומוניקציה, האם זה המבצע או המבצעת? או המעבד? או העיתוי? בשיר 'אלי שלא ייגמר לעולם' חברו ארבעה גורמים יחד: המילים, הלחן, העיתוי והפרשה ההרואית של חנה סנש".

 

* מתוך "חנה סנש: חייה, שליחותה ומותה" בעריכת משה ברסלבסקי (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ו): עמ' 268.

 

***

 

לאחר פרסום הרשימה הפנה את תשומת לבי ד"ר עידו בסוק לסרטון וידאו (לצפייה לחצו כאן) בו נראה ראובן דפני מגולל את סיפור פרשת השיר "אשרי הגפרור" לאחר שקיבל אותו מידיה של סנש  – כפי שתואר בהרחבה בספרו של ברסלבסקי. עדות זו מתווספת לדבריו של ערן אדומי שטוען כי הכיר את דפני ובראיון שערך עמו העיד בפניו שהוא בעצמו הביא את הפתק ארצה. לדברי אדומי, לפני מספר שנים ניסה לאתר את הפתק בקיבוץ שדות-ים ללא הצלחה. לבסוף, בהשתדלות כתב עיתון "הארץ" עופר אדרת, נמצא הפתק במוזיאון בית לוחמי הגטאות והוחזר בהמשך לבית חנה סנש בקיבוץ שדות-ים.

 

כתבות נוספות

המכתב האחרון של חנה סנש

גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה: חנה סנש כותבת לאמא

 

כשאינגריד ברגמן אכלה סעודה א-לה-גולאג

כוכבת הקולנוע המפורסמת גויסה למאבק למען יהדות ברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה

אינגריד ברגמן. כוכבת הקולנוע האייקונית כיכבה בסרטים אמריקניים ואירופאים לאורך קריירה שנמשכה מעל ארבעים שנה

"האם אני באמת חייבת לאכול את זה?" שואלת הסמל הנשי, האישה שמייצגת את כל הנשים שידעו אהבה. היא דבקה בעקרונותיה כנגד כל הסיכויים, מה שגרם להרחקתה מארץ הולדתה, אך היא לא נתנה לעובדה הזו לשבור את רוחה ואת אומץ לבה. הסתכלתי בפרצוף המופלא  עם העיניים המפתות שבהן התברך מסך הכסף, ושהמיסו  לבבות בסרט 'קזבלנקה' המעוות בזמן אך נצחי, ועניתי: "כן. את חייבת".

אינגריד ברגמן נוגסת באוכל הלא-אטרקטיבי שהוגש לאסירי ציון בברית המועצות

ואז, אינגריד ברגמן גמעה ממרק הכרוב המימי, שהוגש לצד לחם שחור קשה ויבש, תפוח אדמה קטנטן, קמצוץ דג בקלה יבש, שבעה גרם סוכר וחתיכת מרגרינה. ארוחה זו הייתה לצריכה היומית של סילבה זלמנסון, אסירת ציון במחנה עבודה סובייטי. למענה טסה אינגריד ללונדון. "זה נורא" אמרה קודם על גורלה של סילבה. אבל הפעם התכוונה לאוכל.

 

סרטון: אינגריד ברגמן אוכלת ארוחה של מחנה עבודה סובייטי (0:18). המרכז למורשת המודיעין 

אינגריד הגיעה ללונדון במרץ 1973. היא הוזמנה על ידי "קבוצת ה-35", שנקראה גם "מאבק הנשים למען יהדות ברית המועצות", כדי להעלות את המודעות למצוקה של סילבה זלמנסון. סילבה הייתה אחת הנשים היהודיות היחידות שנכלאו אי פעם בברית המועצות. בחנוכה 1970 הגיעה הבשורה ללונדון, ש-12 יהודים מסורבי עלייה מלנינגרד נעצרו ונאשמו בניסיון "לחטוף" מטוס. כתוצאה מכך, בעלה של סילבה, הטייס אדוארד קוזנצוב,  וטייס המשנה  – נידונו למוות.

באותה תקופה לא היה אף סדק במסך הברזל.

כששמעה אינגריד את סיפורה של סילבה, היא נענתה לאתגר. ז'ורז' וייל, מעצב על בתחום התכשיטים, עיצב מדליון שעליו חרוט השם סילבה זלמנסון בתוך מגן דוד. מאות מדליונים יוצרו מכסף טהור, לצד מספר פריטים יחידים בזהב. מדליון זהב הוענק לאינגריד ברגמן באותו יום על הירתמותה למאבק.

אסירת ציון סילווה זלמנסון לאחר שחרורה מהכלא הסובייטי בהגיעה לארץ. סילווה יורדת מהמטוס יחד עם שר החוץ יגאל אלון. ישראל, 1974. צלם: עקיבא נוף, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כולם היו עסוקים. אני הייתי אחת מהנשים בשחור שהפגינו מטעם קבוצת ה-35 מחוץ למלון האימפריאל בלב לונדון שם היא שהתה. לפתע, קראה לי מנהיגת הקבוצה ואמרה: "היא אמורה להתראיין על ידי ה-BBC. הם יהיו כאן בכל רגע! האם את יכולה לעלות איתה לחדרה ולהישאר אתה בזמן הריאיון?" – מי תגיד לא?

ברגע שנכנסנו לסוויטה המפוארת שלה, היא קרסה לתוך כורסת כנף ברוקדה עתיקה ורודה.  האצילות שלה, בשילוב ההערצה וההערכה של הציבור כלפיה, לא יכלו לאזן את החוויה המסעירה והמזעזעת שהיא עברה כעת.

מזגתי לה כוס ברנדי קטנה והגשתי גם כוס גדולה של מים. היא חייכה ונרגעה. באותו רגע דפקו בדלת. עיתונאית נכנסה, המיקרופון בידה.

בסוף הריאיון נשאלה אינגריד: "האם ההזדהות שלך עם סילבה נובעת מהסבל האישי שלך?" [בשנות החמישים, כתוצאה מפרשיית אהבה לוהטת וסוערת עם הבמאי האיטלקי רוברטו רוסליני והולדת בנם בעקבות הפרשה, אינגריד הוקעה בארצות הברית ובשוודיה הפוריטניות של אותה עת.] עיניה היפות התרחבו. "ממש לא" היא ענתה. "הסבל שלי, כפי שאת מכנה אותו, היה תוצאה של מעשיי, של בחירתי. מסילבה נשללו זכויות אדם בסיסיות על ידי משטר אכזר ורודני".

אהבתי את האמירה המעמיקה הזו.

ב-7 בנובמבר 2019 יתקיים במרכז למורשת המודיעין בגלילות אירוע הוקרה ל"קבוצת ה-35" בשיתוף פעולה בין "נתיב – משרד ראש הממשלה" והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. האירוע, שבמהלכו תתקיים השקה לאוספי "קבוצת ה-35", יספר את סיפורה של קבוצת נשים יהודיות בריטיות שלחמו למען מסורבות ומסורבי עלייה בברית המועצות בשנות ה-70 וה-80.

 

כתבות נוספות

כשמרילין מונרו בעטה בכדור למען ישראל (וסיימה בנקע ברגל)

כשהקומיקאי ה(חצי) אלמוני סיינפלד עשה חלטורות למכביה