ביקורת על הספר "צל ידו" מאת חיים באר

אני כותבת על הספר "צל ידו" וברדיו משדרים ללא הרף דיווחים מפלישת רוסיה לאוקראינה. הזוי.

אני מרגישה קשר מיוחד לאוקראינה. משפחתי (סביי משני הצדדים, בוגרי סמינר המורים של "תרבות") הגיעו מאוקראינה, והיגרו לברזיל כמורים לעברית, בעקבות קריאתן של קהילות שם למורים לעברית. 

שתי המשפחות לא רק שהיו מאוקראינה, אלא שתיהן חיו בחבל ווהלין, בעיירות הסמוכות זו לזו כ 60 ק"מ. כך שעם תחילת הקריאה בספר לקחתי את ספר הזיכרון של קהילת יהודי אוליקה, העיירה ממנה הגיעה משפחתה של אמי, וישבתי עם המפה. העיר אוברוץ', עירו של אבא של חיים באר, לא נמצאת בה. היא רחוקה מדי לכיוון צפון מערב. ובכל זאת..

לסופר חיים באר נשארה פינה לא סגורה בחייו. בגלל שאביו נפטר כשהיה צעיר, ובגלל שהיה קשור לאימו, עסקו כמה מספריו דווקא בדמותה של האם.

הוא חש שהיה צריך לסגור את הפינה הזו. אבל כיצד ילמד על אביו? כיצד ישיג את הפרטים החסרים לו?

כאן נכנס לתמונה תחכום מיוחד. כיצד אפשר לתקשר עם המתים? בשביל לא לעשות "ספוילר", לא אתייחס לעניין זה בפרוט. רק אומר, ששמעתי ביקורת על חוסר אמינות – אבל בעיניי דווקא עניין זה הוא שולי. העיקר הוא הקשר עם האב.

מכאן ואילך נוצר סיפור שרב בו הדמיון על המציאות. אבל הבן נמצא במחיצת אביו. מצליח לשאול אותו שאלות, מברר פרטים על חייו, משלים את שהחסיר בימים בהם חיו יחד. הוא מברר גם חוויות קשות שהיו קשורות באביו והשפיעו על חייו של הסופר, ובכך עושה תיקון לעצמו.

הספר הופך להיות מעין ספר מתח. לאן הסיפור מוביל? איך יסתיים? ויחד עם המתח, יש בו רגישות ונועם. כאשר האב ובנו נמצאים יחד, משהו נרגע.

ואני לומדת תוך כדי כך פרטים על מחוזות חייהם של אבות אבותיי.

ממשיכה לקוות שאוכל לנסוע לשם, לחוש את האוירה ולסגור פינות  גם בחיי.

 לאה לוריא,

מורה

 הצג פריט בקטלוג